<h1>העיטור אות פ' פקדון</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ולענין הלכתא כיון דרבי אלעזר אמר (ב"מ פ"ב:) אין גמרא כרבי מאיר הלכה כרבי מאיר ובין שומר חנם ובין שומר שכר ישבע וכרבא דאמר שלא בכונה שברתיה. ולפירושא בתרא לכולי עלמא משתבע שלא בכונה בכל מקום. ולפירושא קמא קיימא לן דנתקל לאו פושע הוא כרבנן והיכא דליכא ספיקא משתבע דלא פשע והיכא דלא מצי משתבע משתבע שלא בכונה מיהו הלכה כרבי מאיר וכרבא וכפסק דרבינו חננאל. ורבוותא פסקי בבבא קמא (כ"ח:) גבי נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה כרבנן דפטרי מדיני אדם דנתקל לאו פושע הוא אבל היכא שהיה יכול לעמוד ולא עמד משוינן ליה פושע כדאמרינן (ב"ק ל"א.) בשני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה דמהדרי רבי יוחנן ורב נחמן בר יצחק לאוקמה אפילו לרבנן והא דאמר רבא התם ראשון חייב בנזקי שני ואמרינן התם ראשון ודאי פושע הוא מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד הוא ומשוינן ליה [כ]פושע בשעת נפילה כההוא דהוחלק אחד במים בשעת נפילה ופליגי בנתקל פושע וכן הלכתא.
<h2>דף לו:</h2>
תשלום תוספתא (פי"א דב"ק ה"ב) האומר תנו מאתים דינרין לבית הכנסת תנו ספר תורה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו ואם היו שנים והיה רגיל בשניהם ינתנו לשניהם. האומר תנו מאתים דינרין לעניים ינתנו לעניי אותה העיר רבי אחא אומר ינתנו לעניי עולם. ורב אלפס לא אייתי הא דרב אחא. ומסתברא דהא דאמרינן בבבא קמא (ל"ו:) בההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו' ליתבו לעניי אמר רב יוסף אף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן משום האי טעמא הוא דאי הוו עניים הכא זכו ביה עניי דהכא כתנא קמא דהכא דאמר ינתנו לעניי אותה העיר השתא דליכא עניים הכא אנן זכינן בהו לעניים דעלמא ולא משום טעמא דרבוותא קמאי דאמרי דינא דעניי כדינא דהדיוט דמי ולא דבעינן במעמד שלשתן דהא קימא לן בפיך זו צדקה כדכתב רבינו אלפס ולא כטעמא דידיה דאמר משום דלא הוה ברשותיה לההוא זוזא הוא דקאמר הכי דאף על גב דקיימא לן במטלטלין אפילו ממון שיכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הכא שאני דהא אפקיה ולית דינא ולית דיינא דאי איתה אפילו איכא עניי הכא לא קנו אי לאו דיד עניים אנן וטעמא כדפרישית. לרבינו אפרים ההוא זוזא מטא לידי רב יוסף וקאמר האיך איברי נפשאי דכעניא דמינא ואמר ליה רב יוסף אף על גב דעני את מכי אמרת הבו לעניי כבר זכו ביה שאר עניי ואף על גב דקיימא לן כל האומר תנו כאומר זכו דמי בלא בית דין ובלא עדים משום דמזכי לאדם ידוע אבל הכא אימא מצי הדר ביה קא משמע לן רב יוסף דמשעה דמטא לידיה כמאן דמטא ליד עניים דמי.
<h2>דף נב:</h2>
איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב רבא משמיה דרבה אמר פטור ומודה רבא דאי גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה ביד גנב חייב דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא וקיימא לן כרבא ואף על גב דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מאי טעמא מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם כדמפרש טעמא והא דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (צ"ג:) איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל ומוקים לה רבא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופרכינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב ואייתי לה רבינו אלפס ומדמי לה להא דפשע בה ויצאת לאגם דהא איתניס שלא מחמת פשיעותא היא ואפילו הכי חייב וקאמר ההיא מימרא דאביי ורבה היא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא כדאיתא בהלכות ומסתברא דלא דמיא אונסא דמלאך המות לאונסא אחרינא דלגבי מלאך המות ליכא נטירותא כלל ואיכא למימר מה לי הכא מה לי התם אבל גבי רועה כיון דתחילתו בפשיעה הוא מגו דהוי פושע לנטורה מפשיעה הוי פושע נמי להא דהוה ליה לנטורה מההיא אונסא דהוה מצי לנטורה ולקדם ברועים ומקלות והלכך כיון דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא נמי חייב והיכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו אינו יכול להציל חייב. ומתניתין דעל בעידנא דעיילי אינשי ואם יכול להציל חייב ואם לאו פטור דקיימא לן כרב חסדא ורבה בר רב הונא דלא סבירא להו להא דרבא דאמר להכי יהיבנא לך אגרא לנטורא נטירותא מעליא והילכך על בעידנא דעיילי אינשי וגני פורתא בעידנא דגנו אינשי חייב אלא אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (נ"ב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה ולא אמרינן נמי מגו דהוי פושע לגבי חרש הוי פושע לגבי פקח דמשמע דכל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומפרשי רבוותא דלא דמו דהתם בהנהו זוזי דפשע לענין נורא אינהו גופייהו איגנוב אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא היה הנזק ובפקח לא פשע ולא מידי ולא איתברר שפיר, ומסתברא דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא באונסא דשכיחא כגון נטירותא דגנבי אבל אונסא דלא שכיחא כגון התלעה וכגון פקח ביום לא ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב באונסא דלא שכיחא פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אונסא דלא שכיחא וכדאמרינן בבבא קמא (כ"א:) בגמרא דהכלב והגדי הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר כגון דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפל לבראי נפלי וליכא לאסוקי אדעתיה להאי אונסא.
<h2>דף סב.</h2>
ירושלמי בפרק הכונס (ה"ז) חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס אתא עובדא קומי רבי אמי הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסין הוה מלא אמר הרי זה נשבע ונוטל. אירעו אונס לאו דוקא דשומר חנם פטור מן האונס. וקשיא ליה לרבינו אבן מגש ולימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרינן (שבועות מ"ז.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא ישבע התובע דהאי דקאמר סיגין הוה מלא בשמא קאמר דאי בברי כי האי לא אמרינן נשבע ונוטל אלא הנתבע נשבע ומיפטר הילכך הוה ליה מחויב שבועה דהא קא מודה ליה ולא ידע כמה וניחא ליה כיון דהאי דקאמר סיגין קא טעין בשמא והאי דקאמר מטכסין קא טעין בבריא דאי הוה אמר בריא סיגין הוה מלא לא מחייבינן ליה שבועה דמה שטענו לא הודה לו כי טעין בשמא לאו מחוייב הוא הלכך האי דידע משתבע ושקיל. והא דירושלמי חזי לן דדמיא לבית זה מלא מסרתי לך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל דלאו מחויב שבועה הוא ועוד דכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דקא משלם שכנגדו נשבע ונוטל והאי נמי נשבע ונוטל ודקאמר לדמייה למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ליתה דהתם משום דמוקים ממונא בחזקת מריה והכא דליכא חזקה ברי ושמא ברי עדיף וחייב. ורבינו החסיד זצ"ל אקשי עליה הא קא מודי ליה שק דהאי קאמר מטכסין והאי קאמר סיגין והוה ליה כטענו חיטין ושעורין והודה לו בחיטין ושעורין אמר לו איני יודע ואי נמי כטענת כדי שמן ואודי ליה בכדין ושמן אמר איני יודע. וניחא ליה דלא אמרינן מחוייב שבועה אלא דקאמר ליה מנה לי בידך ואת ידעת ואמר ליה אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דטענה רעועה היא דקא בעי למפטר נפשיה באיני יודע אי נמי אמר ליה עד חייב אתה לפלוני מנה והלה אומר איני יודע אבל שק צרור דמפקיד גופיה ידע דנפקד לא ידע מאי דאית ביה והאי קושטא קא טעין ליכא למימר מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אלא נשבע ונוטל והלכך גבי שומר ופקדון אי מודי מפקיד דנפקד לא ידע ואמר ליה נפקד לא ידענא כמה שוי משתבע מפקיד ושקיל בתר דמשתבע נפקד שאינו ברשותו אבל אי אמר לו מפקיד אנא ידענא דאת ידעת כמה שוי ואמר ליה אידך לא ידענא אלא כך וכך מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואי נמי אי אמר נפקד בבריא דלא חסר מידי אי נמי דלא ידענא ביה כלל אלא מה שהנחת אתה נוטל משתבע ומיפטר אבל בשק צרור ובכל מידי דלית ליה ידיעה לנפקד נשבע ונוטל. ומסתברא אף על גב דהודאה דשק ליכא דמפקיד מטכסין תבע שק לא תבע ומה דהוה בגויה אגניב שק לא אגניב אי נמי איגניב ולא תבע מיהו סברא הכי איתה וטעמא דנשבע ונוטל משום דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע כגון בנזק וגזילה ובמדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה לדברי הכל ומשתבע על דברים שדרכן להטמין ולרבי יהודה דמחייב אפילו על דברים שאין דרכן להטמין אצטריך למימר עשו תקנת נגזל באשו והאי עובדא דמטכסין אמתניתין דהמדליק את הגדיש גרסינן לה בירושלמי וחד טעמא אינון. והמוציא הוצאות על נכסי אשתו (כתובות ע"ט:) דנשבע ונוטל מהאי טעמא הוא ואפילו הודה במקצת ולא ידע בכוליה נשבע ונוטל כדגרסינן בשבועות (מ"ז.) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין וכגון דאמרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא במידי דלא ידעי ליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא שכנגדו נשבע ונוטל.
ירושלמי אהא דשק צרור (ב"ק פ"ו ה"ז) בעי רבי יוחנן מהו מטענתיה מילין דמפלגין ייבא כהדא דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן בר נש עתיר גו שוקא ומסכן גו ביתא עתיר גו ביתיה ומסכן גו שוקא יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב רבי אבא משתעי אהך עובדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה אתא עובדא קומי רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר מאן לא ידע דכל מאי דאית ליה לאריסיה דבר זיזא דבר זיזא הוא איתייהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין רברבין ודקיקין אמר יסבון רברבין פלגא וכד דקיקין רבו יסבון פלגא דמך רבי ישמעאל ברבי יוסי אתא עובדא קומי רבי חייא אמר אין מן הדא לית את שמע מינה כלום אית בר נש דלא בעי מפרסמא נפשיה יתייהבון לבנוי דאריסא אמר מריה דפקדתא כבר יהבית פלגא אמר ליה מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נותן על פי בית דין אתה נותן מהו דיימרון בנוי דאריסא לבנוי דבר זיזא הבו לן מאי דנסיבתון יכלין למימר להון מה שנעשה על פי בית דין נעשה מהו דיימרון דקיקין לרברבין נחלוק עמכון יכלין למימר להון מציאה מצאנו אמר רבי יצחק לית בין דקיקין לרברבין אלא כמי שניתן לו מתנה. ורבינו אפרים שאמר על רבי ישמעאל ברבי יוסי דטועה בדבר משנה הוה דהא תניא (ב"ב נ"א:) אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' עד מת יחזיר לבניו אלמא הא שאר אינשי יחזיר למפקיד חס ליה לרבינו דלימא הכי דהאי עובדא מילתא דתליא בסברא הוא ר' ישמעאל ברבי יוסי סבר כיון דאריסיה דבר זיזא ידעינן ביה דלא אמיד דכולהו אמרי דכל מה דאית ליה לאריסא דבר זיזא הוא הוה ליה דינא כקיבל מן העבד דאריס הרי הוא כעבד ואם מת יחזיר לרבו והאי דינא בגמרא דילן הוא כדאמרינן (כתובות פ"ה:) חדא דידעינן ביה דלא אמיד ורב חייא סבר אף על גב דלא אמיד אית בר נש דלא בעי מפרסמא נפשיה דיש מתרושש והון רב מתעשר ואין כל והוה ליה אריסא כאיניש דעלמא ואם מת יחזיר למפקיד והיינו דקאמר בגמרא דילן ועוד דרבי חייא לא אתא בטענת טועה בדבר משנה אלא בטענת יש מתרושש והון רב. גרסינן בפרק הכונס (ס"ב.) אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה היזהרי בו של כסף הוא הזיקתו משלמת של זהב פשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילית עלואי נטירותא דדהבא לא קבילית עילואי כדתנן חטים וחיפן בשעורים אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד וכו'.
<h2>דף צה:</h2>
[ב"מ מ"ג ע"א] השולח יד בפקדון בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומרים כשעת הוצאה רבי עקיבא אומר כשעת תביעה. [שם ע"ב] ואוקימנא בשבח גזילה קא מיפלגי בית שמאי סברי דנגזל הוי ובית הלל סברי דגזלן הוי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעינה. ופירש רב אלפס הכא כגון שנטענה אצלו או נתעברה אצלו וגזזה וילדה ובית שמאי כרבי מאיר ובית הלל כרבי יהודה. וכי דייקינן בבבא קמא (צ"ה.) לא דייק ולא איירי רבי מאיר אלא בטעונה וגזזה ורבי שמעון בנטענה אצלו ותו דהוה ליה למימר בשבח שעל גבי גזילה קא מפלגי כדאיתא התם. ומסתברא דבתרווייהו פליגי בשבח גזילה שהיה עליה והוציאה ובשבח גזילה שעל גבה בית שמאי סברי ילקה בחסר וביתר בחסר בשבח שהיה עליה בטעונה וגזזה כרבי מאיר וביתר בשאינה טעונה ונטענה אצלו כרבי שמעון ובית הלל כרבי יהודה ובין חסר ובין יתר חוזרת בלא גיזה וכשעת הוצאה דקאמרי בית הלל כשעה שהוציא השבח ממנה דהיינו בעיניה אבל ביוקרא וזולא לא פליגי. וקיימא לן כרבא דאמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה תברה או שתייה משלם ארבעה כשעת הוצאה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא וכן הלכתא ודיקא נמי דקתני ילקה בחסר וביתר. ופירשו רבוותא ולא קתני בזול וביוקר. ומסתברא מדדייק בגמרא דייקא נמי דקתני ילקה בחסר וביתר דברי בית שמאי ובית הלל אומרים כשעת הוצאה מבית בעלים מבית הלל דייק דאם איתה דפלוגתייהו ביוקר ובזול וביתר כולי עלמא לא פליגי הוה להו לבית הלל למימר ביתר אבל לא בחסר אלא לאו שמע מינה בתרווייהו פליגי ורבי עקיבא אומר כשעת תביעה ולא שנא רחל טעונה וגזזה ולא שנא רחל גזוזה ונטענה כמות שהיא בשעת תביעה בבית דין בין חסר בין יתר הוא משלם לו.
ומודה רבי עקיבא במקום שיש עדים שתבעה ממנו כשהיתה טעונה ואחר כך גזזה שילקה בחסר ומשלם דמי פרה הראוייה לילד ועומדת ליגזז דעדים כתביעת בית דין דמי. וחזינן לרבוותא פירושא אחרינא. ורבינו שלמה פירש במקום שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה ממנו שראו שגזלה ממנו דמשלם כשעת הגזילה. וכתב רבינו חננאל אף על גב דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא ובתלמוד ירושלמי פסקו כרבי עקיבא אנן לא סמכינן אלא אהא דאמר רבא הלכה כבית הלל דהוא בתרא (דרבא). והכי נמי סבירא לן דקמו להו כרבי יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה כדפסקינן בבבא קמא (צ"ה:) כרבי יהודה ואליבא דרב פפא ופירושא דרבינו שלמה דאמרינן הלכה כבית הלל דאמרי כשעת הגזילה לא דייק לן. והכין שדרו גאוני מחסיא כרבי יהודה וכבית הלל דשבח גזילה דגזלן הוי כרבא דקיימא לן (ב"ק צ"ג:) כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וגזילה דאיתה בעינה למחצה לשליש ולרביע לא יהיב ליה כרבי יהודה (ב"ק צ"ה:) דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה. ומסתברא למחצה לשליש ולרביע נוטל כמנהג המדינה כרבי שמעון דסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא דהא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן לרבי שמעון כי מסלק ליה בגופה מסלק ליה או בדמיה מסלק ליה מדקא מבעיא לן בסוגיא דשמעתא אליבא דרבי שמעון שמע מינה הילכתא כוותיה. ורבא נמי דאמר גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש לוקח נוטל מחצה שליש ורביע. ודאמר נמי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אליבא דרבי שמעון הוא. ורבינו שלמה הכי סבירא ליה דאי איתה דגזלן הוי כוליה קשיא דרבא אדרבא דהא רבא פסק הלכה כבית הלל דאמרי דגזלן הוי. וגרסינן בפרק הניזקין (נ"ה:) אמר רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גזילה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ואסיקנא משעת הקדישה שמע מינה שבח גזילה דנגזל הוי אלא לאו שמע מינה למחצה לשליש ולרביע הוא דקא שקיל. ואיכא מאן דאמר דרבא התם אליבא דעולא קאמר דאמר ייאוש כדי לא קני אבל לדידיה משעת גזילה קני לה. והאי כללא דרבי יהודה ורבי שמעון לאו כללא הוא כדאיתא בעירובין (מ"ו:) אמר רב משרשיא ליתנהו להני כללי דהא רב לא סבירא ליה להני כללי והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ואזלינן בתר סוגיא דשמעתא. ומצאתי בהלכות קצובות רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. (למחצה לשליש ולרביע לא יהיב ליה כר' יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה הא קיי"ל דרבי יהודה ור"ש הלכה כר"ש).
<h2>דף קג:</h2>
[ב"מ ל"ז ע"א] אמר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם אביו של אחד מהם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו ורמינן עלה מההיא דקתני סיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא ופריק רבא רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשתי כריכות דהוה ליה למידק שמא דגברא דאפקד גביה ומשום פשיעותא דידיה מפסיד מנה ומדאקשינן לרבא משנים שהפקידו בהמה אצל רועה שמניח בהמה ביניהן ומסתלק ולא שני ליה מתניתין בבא לצאת ידי שמים שמע מינה אפילו בלא בא לצאת ידי שמים חייב וסיפא נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק וכגון דאפקידו תרווייהו בהדי הדדי בחד זימנא דאמר להון אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא הלכך נפקד לא פשע אינהו הוא דפשעי ואפילו לצאת ידי שמים לא מחייבי כיון דלא עבד איסורא בהוצאת הממון מידו סגיא והוה ליה כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו דפטור ואפילו לצאת ידי שמים וכן הלכה. ולקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח קשיא לן לדמי לה לשנים שהפקידו בהמה אצל רועה דאוקימנא כגון שהניחה בעדרו של רועה שלא מדעתו הא לאו הכי משלם בהמה לכל אחד ואחד דהוה ליה למידק הכא נמי לשלם לכל אחד ואחד דהא שתי כריכות נינהו ומסתברא דלא אמרינן הוה ליה למידק אלא בפקדון שצריך להתרחק ממנו אבל בזביני מאן דזבין אית ליה למידק על זביניה ולמימר ליה דידי הוא והב לי דמי. אי נמי זביני כיון דבההיא שעתא אית ליה ללוקח לאפרועי לית ליה למידק אבל פקדון דלא מהדר ליה אלא לבתר שעתה חד יומא ותרין אית ליה למידק. ואית דמפרש דלא קיימא שנוייא דרבא אלא שנוייא דשמעתא בבא לצאת ידי שמים הוא והא דרבא ליתה.
<h2>דף קו:</h2>
ואמר רבי חייא בר אבא הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא דאמר קרא כי הוא זה ופליגא דרבי חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב וקיימא לן כר' חייא בר יוסף... ופרש"י ור' אלפס דגבי מלוה הוא דאינו מעיז אבל גבי פקדון מעיז ומעיז ואפילו כפר בכוליה רמא רחמנא שבועה עליה הלכך ליתה להא דרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ורבינו יעקב פירש פירוש אחר בישר (סי' תע"ט), וקשיא לן כיון דגבי פקדון מעיז וכופר בכל חייב אלא הא דתנן (שבועות מ"ב:) עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו' והא דתנן בית מלא מסרתי לך וכו' וההוא רעיא דהוו מסרין ליה כל יומא חיותא בסהדי וחד יומא מסרו ליה בלא סהדי וכו' (ב"מ ה'.) ואם איתא לרבי חייא משתבע הא כלהו פקדון נינהו ואפילו ליכא הודאה במקצת משתבע. ומסתברא פקדון דלית ביה טענת השומרין דינו כמלוה וכי קאמר אמלוה הוא דכתיב דלית ביה טענה אחריתי אלא כפירה והודאה קאמר ומינה ילפינן כל הדומין לה כגון פקדון וכל השומרין הילכך ארבעה שומרין לא בעו שלש פרות אלא בחדא מחייב ובתרי נמי היכא דכפר בכולן פטור כפר באחת והודה באחת חייב שבועה דילפינן ממלוה וכי קאמר רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת על טענת השומרין קאמר כגון גניבה ואבידה ושבורה ושבויה ומתה דבעינן כפירה והודאה לבר מטענת השומרין כי היכי דבעינן במלוה לדברי הכל ובספרים הישנים לא גרסינן אבל בפקדון מעיז וקרובים דברינו לדברי רבינו יעקב זצ"ל. ואיכא למימר נמי דרבי חייא ורמי בר חמא דאמר אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת על התשלומין קאמרי שאם נשבע בלא כפירה והודאה אינו חייב בתשלומי כפל דכתיב כי הוא זה ישלם שנים אבל שבועה במודה במקצת לעולם חייב בפקדון כמלוה. ירושלמי (פ"ו דשבועות ה"א) אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיודה במקצת וכל חברוי פליגין עלוי מאי טעמא דרבי יוחנן אשר יאמר כי הוא זה מה מקיימין חברוי כי הוא זה בטוענו ממון ובהא ישלם שנים ערוב פרשיות יש כאן.
<h2>דף קיז:</h2>
גרסינן בהגוזל בתרא ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עילויה שקליה ויהביה ניהלייהו אתו לקמיה דרבא פטריה אמר ליה אביי האי מציל עצמו בממונו של חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא עליה אתו ואי לא אמיד הוא אדעתא דההוא כסא דכספא אתו. שמעינן מהכא דהיכא דאנסוהו גוים על ממון חבירו לא שנא אנסוהו להראות והראה ולא שנא אנסוהו להביא בכולהו פטור כדרב אשי כפסקא דרבינו חננאל ורבינו אפרים זצ"ל דהא הכא משום דלא אמיד אמרינן על ההוא כסא אתו ואף על גב דנשא ונתן ביד פטרינן ליה כל שכן היכא דידיעא מילתא דאנסוהו אממונא דחבריה דפטור והאי דקתני ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור נשא ונתן ביד חייב דוקא שאנסוהו מחמת עצמו על ממון סתם והיכא דנשא ונתן ביד מציל עצמו בממון חבירו הוא וחייב וכי הראה גרמא בעלמא הוא ופטור. ורבינו אלפס פליג בהא ומסתברא כרבוותא קמאי והכי גרסינן בירושלמי (פ"ח דב"ק ה"ח) תני גוים שאנסוהו ונטלו ממנו ממון חבירו פטור נטל הוא ונתן להן חייב אמר רבי יוסי הדה דתימר באומרים להן תנו לנו ממון סתם אבל אמרו תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. ורב אלפס אייתי סייעתא מההוא גברא דאחוי אחמרא דרב פנחס ורב מרי דאמרי ליה דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדייהו דקשיא ליה לישני ליה הני מילי היכא דלא אניס אבל האי אנוס הוא וליתה דנהי דאנסוהו מעיקרא בממון סתם בתר דאחוי להו מי אנסוהו הא ודאי ליכא אונס והוה ליה כמי שאנסוהו בממון סתם ונטל ונתן ביד חייב ומשום הכי אצטריך לשנויי כיון דאוקמינהו עלויה מיקלא קלייה. והא דתניא אמר לו אנס הושיט לי פקיע של עמיר זה לא מסייע ליה כלל דהתם ליכא אונסא דכיון דקאי בתרי עיברי נהרא מצי לאשתמוטי מניה אבל היכא דאנסוהו על ממון חבירו וליכא לאשתמוטי אפילו נשא ונתן ביד פטור וכן הלכתא.
<h2>דף קיח.</h2>
[ב"מ מ' ע"ב] המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור אמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא ותרגומה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב ורבי נתן בר אבא קמיה דרב ורב ששת כולהו מוקמי לה אליבא דרבי ישמעאל וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה. ומסתברא כותיהו ואפילו רבי יוחנן דקאמר הניחה במקומה משמע לאו דסבירא ליה הכי דהא לא קאמר רבי יוחנן אמר אלא דמאי דקשיא ליה קאמר ובתר דתרגומה למתניתין ניחא ליה לאוקמה למתניתין בהכי מלאוקומה בתרי אמוראי. כדאמרינן בסוכה (י"ב.) אמר רבי יעקב שמעית מניה דרבי יוחנן תרתי חדא [הא] ואידך החוטט בגדיש וכו' ובמסקנא ורבי יעקב איפכא מי לא איכא למימר. ובגיטין בפרק השולח (מ"ד:) בהא דרב ענן. ועוד דרבי יוחנן יחידאה הוא הילכך סתמא דמתניתין כרבי ישמעאל והוה ליה סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתמא דמתניתין ולא בעינן דעת בעלים. ואם הניחה במקום שייחדו לה הבעלים מקום אפילו טילטלה לצרכו פטור. והיכא דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה מקומה הוא ואפילו לצרכו פטור... ורבינו אלפס פסק כרבי עקיבא אליבא דרבי יוחנן. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. והא דאמר רבי אלעזר (ל"א.) הכל צריך דעת בעלים בשומר חנם ושומר שכר ושואל הוא דקאמר כשמחזיר אי נמי בבעלי חיים בגניבה וגזילה כשגנב מבית הבעלים והא דאמר רבי יוחנן (מ"ג:) הלכה כרבי עקיבא לעולם אפילו איכא עדים ואי נמי אהדריה לדוכתיה ולאפוקי מדרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים ליתה דהא רבא פליג עליה ואמר הלכה כבית הלל וכי היכי דאידחי לעולם דקאמר רבי יוחנן בדאיכא עדים הכי נמי אדחי לעולם דאהדרה לדוכתה ואיתבר ולית הלכתא כוותיה כלל.
והני מילי בשומר שגנב מרשותו כגון המפקיד חבית אצל חבירו דהכי אוקימנא בפרק הגוזל (קי"ח:) דקיימא לן כרבי ישמעאל אבל בגנב שגנב מבית בעלים לא אפליגו בה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ומתניתין היא בפרק הגוזל (קי"ח.) הגונב טלה מן העדר וכו' ואיפלגו בה רב ושמואל ורבי יוחנן ורב חסדא. ומסתברא כרב חסדא דרבא הוא דפריש טעמא התם. ורב זביד משמיה דרבא אמר בשומר שגנב מרשות בעלים דכולי עלמא כרב חסדא שמע מינה הילכתא כותיה. ולדעת, מנין פוטר. שלא לדעת, צריך דעת. ודוקא בעלי חיים משום דנקיטי להו נגרי ברייתא אבל בלא בעלי חיים קיימא לן כרבי יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא בעי כדגרסינן בפרק איזהו נשך (ס"ג:) מאן דאוזיף מחבריה ואשכח ביה טופיינא וכו' עד והבליע לו בחשבון יצא. ודוקא בשומר שגנב מרשות בעלים אבל שומר שגנב מרשותו צריך דעת בעלים לדעת רבי יוחנן דקאמ' לעיל דהלכה כרבי עקיבא וליתה כדפרשית. והלכתא שליחות יד אינה צריכה חסרון. ושואל שלא מדעת גזלן הוא.
